שבץ מוחי היא מחלה נפוצה ואחת מסיבות התחלואה והתמותה השכיחות ביותר בעולם המערבי. בשבץ נפגעת אספקת הדם התקינה למוח, בשתי דרכים עיקריות שונות. הצורה השכיחה ביותר של שבץ היא שבץ איסכמי. בשבץ איסכמי נתקע קריש דם בעורק מרכזי, ומביא לחסימה של זרימת הדם. קריש דם יכול להתפתח בתוך העורק, או להגיע ממקום מרוחק בגוף – בעיקר מהלב. מעריכים שכ – 80% ממקרי השבץ המוחי, ואף יותר מכך, הם בעקבות שבץ איסכמי.
סיבה נפוצה פחות לשבץ היא שבץ דימומי, או שבץ המורגי. בשבץ כזה אין חסימה של כלי דם, אלא קרע שלו. קרע של כלי הדם מוביל לדימום מוחי ולפגיעה באספקת הדם התקינה.
טיפול בשבץ המורגי
כאשר שבץ איסכמי מתגלה בזמן, ניתן לטפל בו ולשפר את סיכויי ההחלמה באמצעות תרופות הממיסות את הקריש. המסת הקריש גוררת חידוש של זרימת הדם בעורק. בניגוד לשבץ איסכמי, לא ניתן לטפל בשבץ המורגי בתרופות המפרקות את קריש הדם. ההיפך הוא הנכון – תרופות אלו יכולות להגביר את הדימום המוחי, ולגרום לנזק נוירולוגי חמור אף יותר. לכן, קשה הרבה יותר לטפל בשבץ דימומי בהשוואה לשבץ איסכמי.
לחץ הדם בשבץ דימומי
לעיתים קרובות לחץ הדם בחולים הסובלים משבץ דימומי גבוה מאוד, הרבה מעבר למקובל ולתקין. נוכחות של לחץ דם גבוה זה נראית במבט ראשון כמזיקה ביותר. לחץ דם גבוה בכלי הדם יכול לתרום להגברת הדימום, בעוד שהאפקט הרצוי הפוך לגמרי בטיפול בדימום מוחי. מחקרים שונים מצאו גם שלחץ דם גבוה נקשר לתוצאות טובות פחות בחולים עם דימום מוחי. האם יש מקום לטיפול אגרסיבי כנגד לחץ הדם בחולים עם דימום מוחי ולחץ דם גבוה?
מה הוא לחץ הדם המומלץ בחולים עם שבץ דימומי?
מחקר חדש שפורסם בכתב העת הרפואי The New England Journal of Medicine ניסה לבחון באופן מבוקר הפחתה מוקדמת ואינטנסיבית של לחץ הדם בחולים עם דימום מוחי. במחקר שנערך נכללו כ – 3000 חולים, שסבלו כולם מדימום מוחי. הדימום אצל החולים הופיע באופן ספונטני, ולא בעקבות חבלה, טראומה או מחלה ידועה אחרת. החולים במחקר אובחנו תוך שש שעות מתחילת הדימום, וסבלו מלחץ דם סיסטולי גבוה מהמקובל.
החולים חולקו באופן אקראי לשתי קבוצות התערבות שונות. קבוצה אחת קיבלה טיפול אגרסיבי כנגד לחץ הדם, עם ערכי מטרה של 140 מ"מ כספית של לחץ דם סיסטולי. קבוצת הביקורת קיבלה טיפול שגרתי על פי הקווים המנחים הנוכחיים, הממליצים על שמירת לחץ הדם הסיסטולי מתחת – 180 מ"מ כספית, ללא הפחתה משמעותית יותר בלחץ הדם. במסגרת המחקר לא הוקפד על התרופה ששמשה להפחתת לחץ הדם, והרופא המטפל יכל לבחור תרופה כרצונו, כל עוד עמד בערכי היעד של לחץ הדם במחקר. שתי הקבוצות נבדקו והשוו לאחר שלושה חודשים ביחס לשיעורים של תמותה בעקבות השבץ הדימומי, והופעה של נכות משמעותית, כפי שנקבעה על ידי סקאלה שימושית ידועה (modified Rankin scale).
תוצאות המחקר הצביעו על נטייה ליתרון לקבוצה שקיבלה טיפול אגרסיבי ליתר לחץ הדם. 52% מהחולים בקבוצה זו מתו או סבלו מנכות משמעותית, בהשוואה ל – 55.6% מהחולים בקבוצה שקיבלה טיפול שגרתי. בניתוח סטטיסטי נמצאו נתונים אלו על גבול המשמעות הסטטיסטית, עם סיכון מופחת של 13% לתמותה או נכות. התוצאות היו גבוליות מאוד מבחינה מתמטית – והיה קשה לקבוע האם ניתן לייחסן לפעילות ממשית או לטעות אקראית (סיכון שקיים בכל מחקר מדעי מבוקר). לא נמצא הבדל משמעותי ביחס לשיעורי התמותה בין הקבוצות, אך כן נמצא יתרון משמעותי ביחס ליכולות נוירולוגיות לאחר הדימום.
החוקרים מסכמים, שמחקר זה לא הצליח להוכיח שהפחתה משמעותית של לחץ הדם לרמות נמוכות מהמקובל אכן מביאה לירידה בתמותה. עם זאת, נראה שהפחתה זו אכן משפרת את סיכויי ההחלמה הנוירולוגים. התוצאות הלא חד משמעיות של מחקר זה יביאו בוודאי לעריכת מחקרים נוספים, שישפכו אור נוסף על שאלה קריטית זו בטיפול בחולים עם דימום מוחי.